עתון ישראל היום –

בבית שברחוב קסל 4 בחיפה, השגרירות הנוצרית הבינלאומית ועמותת "יד עזר לחבר" נותנות תקווה לכ-120 ניצולי שואה • המיזם, שהחל כתרומה חד-פעמית, הפך למעון הראשון מסוגו שכולל מאות מתנדבים נוצרים מרחבי העולם שמגיעים לישראל, "קרוב ללב של אלוהים", כדי לעזור לניצולים • הדיירים מגדירים את המעון כמציל חיים, ושמעון סבג, מנהל המעון, מספר: "לא נעים לי לומר למי שרוצה להתנדב שאין מקום" • לאון, דייר: "ברוסיה אנשים בגילי כבר מתים, וכאן חיים עד גיל 90 ויותר"

עמית לוינטל
טיילו בכל העולם – והגיעו לישראל. המתנדבים במעון בחיפה, מימין לשמאל: אודל מלאס וגאס, ריץ' ו?וויל מקולורדו –
צילום: מישל דוט קום
נדיבותם של זרים
נדיבותם של זרים

עד לפני ארבע שנים שמעון סבג ניהל מעון קטן ברחוב קסל 4 בחיפה בשם עמותת "יד עזר לחבר", שבו גרו דיירים ספורים, בעיקר ניצולי שואה ומשפחות שסבלו מקשיים כלכליים. סבג, איש מוערך ועטור פרסים שכל חייו עסק במסירות בנתינה לנזקקים, נתקל לראשונה במצבם העגום של ניצולי השואה החיים בארץ כשחילק אוכל לנזקקים. כשהבין כי משהו חייב להשתנות, כתב מכתב לשגרירות הנוצרית הבינלאומית, כי שמע שהיא "עוזרת לניצולי השואה בעבודתה השקטה".

לסבג לא היו ציפיות גבוהות מדי מהמכתב. "אחת למיליון אתה מקבל תשובה חיובית על מכתבים מהסוג הזה". להפתעתו, בשגרירות ענו לו במהירות, תוך גילוי עניין אמיתי ורצון כן לעזור.

יורגן בוהלר, מנכ"ל השגרירות הנוצרית העולמית, הגיע לפגישה עם סבג. ארבעה ימים לאחר מכן הוא חזר עם צ'ק על סך 100 אלף שקלים – הסכום שהיה חסר לסבג כדי להשלים את הבנייה של קומת הקרקע של המעון הצנוע שניהל.

יהודית סץ
יהודית סץ

יהודית סץ – צילום: מישל

סבג מספר שלאחר שבוהלר חזר עם הצ'ק, הוא שאל אותו: "תגיד, שמעון, מה החלום שלך?" סבג ענה: "לקנות את כל הבניין". וכך, בתוך שבוע בוהלר גייס את כל הכסף הדרוש.

לאחר שזה קרה, בוהלר שאל שוב את סבג: "שמעון, מה החלום שלך?" סבג ענה, הפעם כבר בהומור לא מחייב: "לקנות את כל הרחוב". בוהלר לקח את זה ברצינות, וכך היה: השגרירות הנוצרית רכשה את כל רחוב קסל, ששמו ישונה בקרוב לרחוב השגרירות הנוצרית.

התדהמה של סבג מהנדיבות של אנשי השגרירות הנוצרית בעת רכישת בנייני הרחוב היתה חלקית בלבד. במהרה הוא גילה שאנשי השגרירות הנוצרית – שרובם אוונגליסטים – לא רק השקיעו כסף ראשוני, אלא ממשיכים לתמוך במקום ולעקוב אחר התפתחותו.

יהודית סץ, סגנית מנהלת מחלקת הרווחה בשגרירות הנוצרית, מספרת על הנדיבות הלא שגרתית, ומגלה שמי שהחלו את תנופת התרומה היו דווקא הנוצרים מגרמניה. "הם רצו מאוד לעזור לניצולי שואה, והכסף הגדול והראשוני הגיע מהם. לאחר מכן התגייסו גם נוצרים משאר העולם לפרויקט. לגרמנים יש מודעות רבה לשואה ואולי גם רגשות האשם גרמו להם להירתם לפרויקט", היא מודה.

סץ נזכרת בחיבור של השגרירות הנוצרית עם עמותת יד עזר לחבר. "ראינו שיש בארץ קושי גדול לניצולי שואה, מצוקה נוראית והזנחה. החלטנו שאנחנו מוכרחים לעשות משהו בנדון. בהתחלה סייענו לניצולים בודדים ודאגנו לאלה שזקוקים למזון, ואז שמעון פנה אלינו. התרשמנו מאוד מהמקום ומהאיש. הבנו שאם אנחנו רוצים לעשות משהו, זה צריך להיות עכשיו. אסור לחכות אפילו דקה כי אלו אנשים שנמצאים בתקופה האחרונה של חייהם".

*   *   *

השגרירות הנוצרית נוסדה ב-1980. היא ממוקמת בירושלים וכוללת נוצרים מכל הזרמים ובראשם אוונגליסטים נלהבים. בתוך השגרירות פועלת מחלקה לתקשורת שמקיימת מערך הסברה למען ישראל בזירה הבינלאומית בטלוויזיה וברדיו, ובד בבד הארגון עורך בארץ פעילות הומניטרית ענפה לחיזוק החברה הישראלית.

בשגרירות מתנדבים 41 אנשים, רובם נמצאים בארץ לתקופה מסוימת, חלק קטן מהם מחליטים להשתקע בה. עם השנים פתחה השגרירות הנוצרית הבינלאומית סניפים ב-70 מדינות וכן מוקדי תמיכה ב-130 מדינות נוספות.

"אנחנו מאוד רוצים לחנך אנשים בחו"ל וגם להשפיע דרך התקשורת הבינלאומית", אומרת יהודית סץ, "להמון נוצרים יש אהבה עצומה לישראל. חשוב לנו שעם ישראל יידע שהוא לא לבד, יש המוני נוצרים בעולם שרוצים לעזור וחולמים לבוא ארצה ולתרום לעם היהודי".

ואיפה נכנסות הממשלה ורשויות הרווחה לסיפור? הן רק מברכות ומוקירות את השגרירות הנוצרית ואת עמותת יד עזר לחבר. חוץ מזה, כסף מהמדינה לא מגיע. "הסיוע של רשויות הרווחה מזערי עד לא קיים", אומר סבג, "ואין ספק שללא הסיוע של השגרירות הנוצרית כל הפרויקט הזה היה נשאר בגדר חלום דמיוני", הוא קובע, כשברקע ניצבות תמונות שלו על הקיר עם שרי רווחה וראשי ממשלה.

המעון, שלמעשה משתרע על פני רחוב שלם, הוא הראשון מסוגו שנותן מענה לניצולי השואה מכל הארץ. כל דייר מתגורר בדירה מרווחת ומפנקת, זוכה לארוחות עשירות וזכאי לשירותים מגוונים, בין השאר לטיפול של פסיכיאטרית שמומחית לניצולי שואה.

כיום מתגוררים במקום 72 דיירים ניצולי שואה שהגיעו מכל הארץ, ובחודשים הקרובים מספרם יגדל לכ-120. יש רשימת המתנה של יותר מ-1,200 ניצולים נזקקים שרוצים להיכנס למעון ונאלצים להמתין.

רומן גרמני

אחד המתנדבים מגרמניה דיבר בפני קהל הניצולים, ואז פרץ בבכי ממושך. לדברי סבג (בתמונה), הוא פשוט רצה לבקש סליחה. "החרטה הזו היא סוג של השלמה וריפוי, גם אצל הגרמנים וגם עבור הניצולים", הוא מסביר – 

 צילום: מישל דוט קום

שמעון סבג
שמעון סבג

נוצרים מרחבי העולם ומכל זרמי הנצרות מגיעים למעון כדי להתנדב: מאוסטרליה, מהמזרח הרחוק, מאירופה ומצפון אמריקה. עם זאת, הרוב הדומיננטי הוא הזרם האוונגליסטי, הידוע כאוהב ישראל וכתומך בה.

אחד מהם הוא אודל, בן 74 מלאס וגאס, טייס בפנסיה שכבר הספיק לבקר במקומות רבים בעולם. הוא נמצא כבר שנה בישראל, הספיק לגור בירושלים, בתל אביב ועכשיו הוא בבית החם. "אני מנסה להראות את אהבתו של אלוהים לישראל", הוא מסביר את הסיבה להגעתו.

"אנחנו גאים ושמחים לעזור לאנשים כאן, אחרי מה שהם עברו בחיים. באתי לשרת, להתנדב ולסגוד לאלוהים שאני מעריץ ומאמין בו".

עם אודל הגיע גם וויל, בן 41, שגדל בפלורידה, עבר לקולורדו, החל להתפלל בכנסייה האוונגליסטית ושם גם הכיר את ריץ', בן 26. יחד החליטו השניים להגיע לארץ. עבור וויל זהו ביקור שלישי בישראל. "החלטתי לבוא לכאן עם החברים שלי, לחיות בקרב האנשים וללמוד את השפה של ישראל הנפלאה והקדושה", הוא מספר, "חשוב לנו להיות בישראל, קרוב ללב של אלוהים".

למרות האווירה האידילית סבג מספר שהמפגש בין המתנדבים הנוצרים לבין ניצולי השואה לא היה פשוט כבר בהתחלה. "גרמנים מהשגרירות הנוצרית באו כדי לעזור בשיפוץ המקום, ואחד מהם הודה בצער שסבא שלו היה נאצי, וכאן היו ניצולים שהחרימו את גרמניה ולא הסכימו לדבר גרמנית במשך 70 שנה. בהתחלה הדיירים היו חשדנים כלפיהם ואפילו קצת סלדו מה'גרמניות' שלהם. עם הזמן הם נהיו חברים, וחלק מהניצולים אפילו חזרו לדבר גרמנית", היא מספרת.

דבר דומה קרה עם מתנדבים מגרמניה שבאו לעזור בבית החם. אחד המתנדבים ביקש לשאת דברים בפני קהל הניצולים, ואז פרץ בבכי ממושך. לדברי סבג, הוא פשוט רצה לבקש סליחה. "החרטה הזו היא סוג של השלמה וריפוי, גם אצל הגרמנים וגם עבור הניצולים", הוא מסביר.

סץ מסכימה ומוסיפה ש"הגיעו למעון מתנדבים נוצרים ממלזיה (מדינה מוסלמית אדוקה שלא מכירה בקיום ישראל; ע"ל), מסין ומהונג קונג. אלו מדינות שבהן לא שמעו על השואה ולא יודעים עליה דבר, רק כאן הם למדו על ההיסטוריה. מי שלא מאמין שהשואה התרחשה, מגיע הנה ונחשף לסיפורי הניצולים".

כשאני שואל את סבג בנוגע למתנדבים החדשים מארה"ב, הוא אפילו לא יודע מי הם. "מגיעים כל הזמן מתנדבים מחו"ל, ואני לא מכיר חלק מהם. אני רווי בכוח אדם, עד כדי כך שלא נעים לי לומר לאנשים שרוצים להתנדב שאין מקום. המתנדבים עושים הכל – מנקים, מסדרים, צובעים, מתחזקים את המקום ומדברים עם הניצולים. יש גם רופאים שעורכים בדיקות וטיפולים".

"נס חג החנוכה שלי"

בחודש האחרון התמזל מזלם של ארבעה ניצולי שואה להיכנס לבית החם. ארבעתם שרדו את זוועות השואה, בנו את חייהם מחדש בישראל, אבל כשהגיעו לעשור התשיעי לחייהם, נקלעו למצוקה כספית קשה שבעקבותיה נזרקו מבתיהם ונאלצו לגור ברחוב.

אחת מהם היא מרים קרמין, בת 90, אישה מעוררת הערצה, צלולה, חכמה, בקיאה בהיסטוריה ובפילוסופיה, זוכרת כל פרט מהחוויה האישית המצמררת שלה בשואה.

היא נולדה בדובנוב שבפולין ועברה בתקופת השואה דרך שש מדינות. היא היחידה ממשפחתה ששרדה ועלתה לארץ ישראל. "כשהייתי בגיל 16 החלה המלחמה. למדתי בתיכון ויום אחד נכנסו הגרמנים וחילקו לנו טלאי צהוב. החברות הנוצריות 'הטובות' עזבו אותי וטענו שהן לא מכירות אותי", מספרת קרמין.

"אחרי חודשיים הועברנו לגטו – רחוב ארוך ועני בעיר וסביבו חומה. החלטתי להיעזר בחברה נוצרייה אחת שנשארה לי ולהנפיק לי תעודת זהות מזויפת בשם אחר. דיברתי עם הוריי, אמרתי להם שאני מנסה לברוח וביקשתי שיבואו איתי, אבל אחרי חצי שנה בגטו לא היה להם כוח, והם רק אמרו לי: 'תנסי את לברוח'".

קרמין החלה במנוסה שנמשכה שלוש שנים. "חציתי גבולות ברגל, ברכבת, במשאיות ופעם אחת באמצעות אוניית מלחמה גרמנית, שהחזירה חיילים גרמנים שנמלטו מקרב סטלינגרד".

קרמין נדדה בין כפרים ברומניה ובבולגריה. היא זוכרת איך יום אחד, כשהסתתרה בבקתה בכפר רומני, "חייל גרמני בן 19 דפק בדלת. הוא אמר לי שיש איתו שישה קצינים שתויים והזהיר אותי שהם מתכוונים לאנוס אותי ולאחר מכן לרצוח אותי. הוא ייעץ לי לברוח משם כמה שיותר מהר. הוא הסביר לי שסבתא שלו אמרה לו שאם הוא יהיה טוב לאנשים, הוא יחזור הביתה מהמלחמה בשלום".

בסוף שנת 1944 מרים הגיעה ארצה. היא הובאה לעתלית ונזקקה לטיפול רפואי, שכן היתה במצב של אנמיה קשה מאוד. בארץ מרים הבינה שהוריה נרצחו. היא חיה בתל אביב 50 שנה, הכירה בעל, אף הוא ניצול שואה פולני, ולשניים נולדו שני ילדים. כשבעלה הלך לעולמו לפני 14 שנה, היא הגיעה לקיבוץ המעפיל. "חייתי שם שמונה שנים וחצי. מכרתי את הבית בתל אביב כדי לשלם את שכר הדירה, עד שנגמר הכסף", היא משחזרת.

בשלב זה כמעט שנזרקה לרחוב. בחנוכה לפני ארבע שנים היא הגיעה לבית החם. "נס חג החנוכה הגדול שלי", כך היא מגדירה את המעון, "המקום החם, הנוח והנהדר הזה הציל את חיי".

גם לאון, בן 77, יליד אוקראינה, מדבר על המעון במונחים של הצלת חיים. "אנחנו חיים כאן כמו בבית מלון. המתנדבים נותנים את הלב עבורנו ועובדים מסביב לשעון. ברוסיה אנשים בגילי כבר מתים, ובמקום הזה אנשים חיים עד גיל 90 ויותר. מגיעות המון מילים חמות לאנשי השגרירות הנוצרית שנותנים לנו הכל וגם מבקרים ודואגים. כמו כן, תודה ענקית לשמעון סבג המנהל. המדינה צריכה לפתוח את העיניים ולהוקיר את האיש הזה, להעריך את מה שהוא עושה למען ניצולי השואה", מספר לאון.

ליא סלאק (88) נולדה בצ'נסטוחובה שבפולין, עברה בגיל 15 לדכאו ולאחר מכן לאושוויץ ושרדה את התופת במשך חמש שנים. "איבדתי את כולם במלחמה. הייתי הבת הצעירה ביותר ולא נותר לי אף אחד עם קשר דם". סלאק, שדוברת אנגלית וגרמנית, כתבה ספר על חייה בגרמנית.

בעלה הראשון היה נוצרי שעבד בדכאו כרופא. "זה היה המחנה היחיד שלא היתה בו מחלת הטיפוס, והוא היה האחראי לכך", היא מספרת. הוא הלך לעולמו בגיל צעיר אחרי שהשניים הביאו לעולם שתי בנות. בשנת 1957 סלאק הגיעה מפולין לקיבוץ בישראל, אבל לא שרדה כאן אפילו שנה. "הסכם השילומים עם ממשלת גרמניה קבע שאלה שהגיעו ארצה אחרי 1953 לא זכאים לפיצויים, אז השארתי את שתי הילדות בארץ במעברה. חזרתי לגרמניה עם 10 דולרים בלבד. גרתי במינכן ואסיר מלחמה לשעבר שהכיר את בעלי הראשון אסף עבורי כסף ועזר לי.

"בגרמניה הכרתי את בעלי השני, שהיה יהודי ומת ב-1976 בתאונת דרכים. ב-1990 החלטתי להגר לקנדה, שם היו לי חברים שהתעקשו שאצטרף אליהם. חייתי במונטריאול והפכתי לאזרחית קנדית. בזמן שגרתי בקנדה הסרתי בניתוח לייזר את המספר שהנאצים קיעקעו על זרועי".

לפני חמש שנים סלאק עלתה לישראל מקנדה כדי לשהות לצד שתי בנותיה, ובשנה האחרונה היא מתגוררת במעון. "אני מאוד שמחה כאן, עוזרים לנו בכל מה שאנחנו צריכים. לא ציפיתי אחרי המלחמה למצוא אנשים כמו החברים מהשגרירות הנוצרית. מה שהם עושים למעננו הוא פנטסטי".

לזכור ולהמשיך הלאה

הניצול הכי מבוגר בבית החם הוא בנימין גינזבורג, בן 93, יליד וילנה. "עזבתי את וילנה ב-1938, הייתי חצי שנה בשווייץ ומשם עברתי להולנד, שם הייתי תקוע במשך כל המלחמה. שרדתי כי השגתי תעודת זהות מזויפת, קראו לי פייר-לואי רטרה. חשבו שאני לא יהודי, כך שיכולתי להסתובב חופשי רוב הזמן בחסות המחתרת ההולנדית. בתקופה שהייתי צריך להסתתר, המחתרת דאגה לי למחבוא. עליתי ארצה במארס 1946 בעלייה בלתי לגאלית. עצרו אותנו. הייתי שבוע בעתלית ואז השתחררתי", הוא מספר.

גינזבורג עבד כל חייו בראיית חשבון, מקצוע שלא אהב. עכשיו, לעת זקנה, הוא אומר שמגיע לו ליהנות. את הדירה למרגלות הכרמל שבה חי, מסר לנכדו. בבית החם הוא נמצא כבר שנתיים. "הכל מצוין כאן, אני סוף סוף נהנה", הוא אומר בחיוך מלא שמחת חיים.

אלה רק חלק מהדמויות שמתגוררות בבית החם שבחיפה, "קריית החסד" כפי שקוראים לה חברי העמותה והניצולים. בין הסיפורים השמחים יש גם עדויות קורעות לב של ניצולים שעברו תלאות בשואה ולאחר מכן בארץ. זה המקום שבו כ-100 מהם בחרו לחיות את שנותיהם האחרונות – בכבוד ובעניין רב.

לקראת סיום, לסץ יש מסר חשוב: "אסור שאנשים ישכחו את השואה. מה שעשו ליהודים בשם הנצרות הוא בלתי נתפס. ההיסטוריה של השואה היא פרק איום בתולדות הנצרות. גיליתי שיש הרבה נוצרים שלא מודעים להיסטוריה של העם היהודי. עכשיו, באמצעות הקשר בין המתנדבים לניצולים, אני מרגישה שאנחנו כמו משפחה".

תפריט