בר מצווה לניצולי שואה ב – "יום השואה הבינלאומי"
"אחרי 70 שנה: ניצולי שואה חוגגים בר מצווה … לא נשארה עין יבשה ! לאחר ששרדו את מחנות הריכוז ובאיחור של שבעים שנה, חגגו הניצולים בטקס מדהים ומרגש ביותר את שנמנע מהם בצעירותם … היום , יום שני 27.1.2014 , ציינו ברחבי מדינות העולם ובישראל את "יום השואה הבינלאומי" … ברצוני להודות לעמותת "יד עזר לחבר" , לידידי היקר מר שמעון (הצדיק) סבג , על כי היתה לי הזכות והכבוד ליטול חלק באירוע המרגש באירגון בר המצווה שנערך ב"בית החם לניצולי שואה" … בר מצווה לחמישה ניצולי שואה שלא הספיקו לחגוג בתקופת השואה , בנוסף התקיים גם בת מצווה לשש ניצולות שואה … לעולם לא נשכח ! … זיכרם של כל קורבנות השואה ישאר בליבנו לעד …" פריזי ראובן
מתוך מבט לחדשות – ניצולי השואה ערכו בפתחו של יום הזיכרון הבינלאומי, את טקס בר המצווה שמעולם לא זכו לציין:
"בגיל 13 הייתי באושוויץ": בר-מצווה לניצולים- YNET
עשרות שנים לאחר ששרדו את השואה, חגגו בחיפה 12 ניצולים. "למי היה זמן או מחשבה על בר-מצווה? בקושי הצלחתי לשרוד", אמר אחד מהם
אחיה ראב"ד פורסם: 27.01.14 , YNET 17:42
מוטק'ה ואסתי ליבר, שעברו את המלחמה באזורים נפרדים, הכירו בבית יתומים בלובלין לאחר המלחמה. "בגיל 9 כבר הייתי לבד, עשקו לנו את הילדות", סיפר ליבר. "שרדתי לבד בעולם, ואני נרגש מהאירוע הזה כי ברגע האמת לא יכולתי לחגוג, וכבר לא היו לי הורים שיחשבו על חגיגה. לפני שכל בני המשפחה נרצחו ביער, אמי התכופפה אליי ואמרה לי ביידיש: 'מוטק'ה, תברח ליער ותספר לכולם על מה שהיה פה'".
אשתו אסתי הוסיפה כי "הוא היה הילד הכי שובב בבית והאם ידעה שאם למישהו יש סיכוי לשרוד, זה לו. אני הייתי אז באזור אחר בפולין, בגליציה. הייתי עם המשפחה ביער, ויום אחד כשהקמנו מדורה, הגרמנים ראו אותנו והתחילו לירות. הצלחתי לברוח עם אחותי הגדולה, שנפצעה מהירי. שרדנו כי היא הייתה הולכת לבקש לחם מאישה נוצרייה שגרה באזור. כל פעם היא ביקשה עוד לחם בשבילי, אבל הנוצרייה חשבה שהיא משקרת ופשוט רוצה עוד לחם, אז כל פעם אמרה לה: תביאי את אחותך הקטנה ונראה אותה. כשבסוף היא הביאה אותי, הנוצרייה פרצה בבכי. הייתי עור ועצמות".
כמו בעלה והמשתתפים האחרים בטקס, גם ליבר לא חגגה בת-מצווה. "בגיל 12 כבר הייתי בארץ, במוסד של עליית הנוער בירושלים. ידעתי את התאריך אבל שם אף אחד לא חגג לנו. אולי לא היה זמן, ואולי חשבו שלבנות לא צריך לחגוג".
אברהם עקרון, יליד הונגריה, היה בן 12 כשהגרמנים פלשו לארצו. הוא שהה בגטו דברצן, ולקראת יום הולדתו ה-13 הועמס יחד עם בני משפחתו על הרכבת לאושוויץ. "סבא וסבתא מתו במהלך הנסיעה. אני הגעתי ועברתי את הסלקציה של מנגלה. עבדתי בסחיבה של אבנים ובטון, עד שבאחד הימים הפילו אותי מהפיגום כי לא הבאתי את הדברים מספיק מהר. ככה העברתי גם את יום ההולדת ה-13. לא חושב שזכרתי את התאריך, אבל למי היה זמן או מחשבה על בר-מצווה? בקושי הצלחתי לשרוד עד שהגיעו הרוסים ושחררו אותנו".
רעייתו שרה, בתו ואחד מנכדיו השתפו אף הם בטקס והביעו שמחה על החגיגה. "הוא נרגש מאוד מהאירוע הזה, בכל פעם שהוא התחיל לדבר על בר-המצווה הוא רעד מהתרגשות", סיפרה הבת חלי.
האירוע, בהשתתפות עשרות ניצולים אחרים, בני משפחות ונציגי ארגוני סיוע, נערך ביוזמת עמותת "יד עזר לחבר", שמפעילה הוסטל ומסייעת לניצולים. "ארגנתי אירועים דומים בעבר אך זה המרגש מכולם", סיפר מנכ"ל העמותה שמעון סבג. "קודם כול בגלל התאריך – יום השואה הבינלאומי, בגלל שיש כל כך הרבה חתנים וכלות לטקס, וגם לראות את אותם אנשים שניגשו פה לרב, וביקשו שיזכיר גם את האחים שלהם, שנספו ולא זכו להגיע לבר-מצווה".
