דור שני לזוועה, דור ראשון לחמלה
שמעון סבג, בן לניצולת אושוויץ, וד"ר יורגן בולר, בן לחייל ורמאכט, מלמדים שצאצאי שני קצוות השואה יכולים לשתף פעולה • השניים חברו להקמת "הבית החם" בחיפה, שבו מתגוררים 97 ניצולי שואה נזקקים.
"ישראל היום" – עמית לוינטל – פורסם ב:
לקיים את הצוואה. שמעון סבג (מימין) וד"ר יורגן בולר
זהו סיפור של מעגל שנסגר; חיבור נדיר בין שמעון סבג, בן לניצולת שואה מאושוויץ־בירקנאו, וד"ר יורגן בולר, בן לחייל ורמאכט שישב שנים ארוכות בשבי הרוסי וחייו ניצלו בזכות יהודים. יחד שניהם אחראים כיום למפעל הכי מחמם לב שיש בארץ לניצולי שואה – "הבית החם" בחיפה. זהו משכנם של 97 ניצולים ששרדו את הזוועות אבל נקלעו למצוקה בישראל, עד שהגיעו למעון היחיד מסוגו בארץ. הם זוכים בו למענה על בעיות רבות: מוענקות להם דירות מרווחות ומשופצות, אוכל ותמיכה בריאותית, נפשית, חברתית ואישית. והכל במסירות.
עד לפני כמה שנים לסבג, ראש עמותת "יד עזר לחבר", היה מעון קטן ברחוב קסל בחיפה, שהכיל בצפיפות מספר קטן של ניצולי שואה. הוא ידע שיש צורך בהרבה יותר מזה. יותר מרחב, יותר תמיכה. ואז נכנס לתמונה בולר, נוצרי אוונגליסט המכהן כמנכ"ל השגרירות הנוצרית הבינלאומית. השניים נפגשו והרעיון להקמת "הבית החם" יצא לדרך.
"אני זוכר שלשמעון היתה דירה אחת, שבה טיפל בתשעה ניצולי שואה", מספר בולר, "הוא רצה להתרחב. הצעתי לו לקנות את כל הבניין כדי ליישב יותר ניצולים ובתנאים טובים יותר. אמרתי שאני מקווה שביום השואה הבינלאומי 2010 יהיה לי כסף לקנות את הבניין. טילפנתי לחברים שלי בגרמניה ובעולם כדי לגייס תרומות, אבל אז בדיוק היתה בהאיטי רעידת האדמה הנוראה (12 בינואר 2010) ונאלצתי להודיע שהכסף לפרויקט בחיפה יידחה, משום שכל התרומות הועברו להאיטי".
למרבה ההפתעה, ארבעה ימים לאחר הודעת הדחייה בולר חזר לסבג עם צ'ק על סך 100 אלף שקלים – הסכום שלו נזקק סבג כדי להשלים את קניית דירת הקרקע עבור המעון. שבוע לאחר מכן בולר גייס כסף כדי לקנות את כל הבניין, ולאחר זמן קצר, בזכות תרומות שגייסה השגרירות הנוצרית (מכל רחבי העולם), נקנה כל רחוב קסל (תשעה בניינים) כדי לשכן בו ניצולי שואה.
העזרה שמגייס בולר לא נעצרה בשלב זה. עד היום, מדי שנה, מגיעים מאות מתנדבים נוצרים, חלקם פועלים מגרמניה, ועוזרים בשיפוץ הבתים ובטיפול בדיירי הבית החם. המפעל מרחיב הלב הזה אף גלש לרחובות סמוכים. "כיום כבר מתגוררים 97 ניצולים בבית החם שמתפרס על כל רחוב קסל וחלקים מרחובות בן שמן ועמק הזיתים, וכל זה בתמיכה מסיבית של השגרירות הנוצרית, וללא תמיכה מהממשלה", מתגאה סבג.
להחזיר את החוב
אלברט בולר, אביו של יורגן, נולד ב־1926 ליד העיר שטוטגרט. אביו ואמו גרו בשכנות למשפחה יהודית, שהיתה בחברות קרובה עימם. "כשבאו לגרש את המשפחה היהודית מביתה, סבא שלי צעק על המשטרה שלקחה אותם", מספר יורגן, "ומאז הגסטאפו היה מציק לסבי ולסבתי".
אלברט לא גדל כנוצרי אדוק. הוא גויס לוורמאכט בשנה האחרונה למלחמה, נלחם בנורמנדי ולאחר מכן הועבר לחזית המזרחית והשתתף בקרבות באזור שהיום נמצא בסלובקיה. במאי 1945, עם סיום המלחמה, אלברט נפל בשבי הצבא הסובייטי. הוא נאלץ לשהות ארבע שנים וחצי באזור המיוער בריינסק (כיום בפולין) ולשרוד בתנאים איומים ונוראים, שלמרבה האירוניה – מזכירים במשהו את התנאים בגטאות ובמחנות.
"לפני 15 שנה ביקרתי עם אבי בדכאו", מספר בולר, "עמדתי איתו וקראתי את העדויות במקום. אבי פרץ בבכי, שאלתי אותו מה קרה. הוא ענה לי שהוא וחבריו קיבלו אפילו פחות אוכל ותנאים ממה שכתוב שהיהודים קיבלו. מובן שהשואה ומחנה השבויים הם שני סיפורים שונים שאסור להשוות ביניהם, אבל יש טראומות דומות ששני הצדדים חוו. אבי לא היה כמו ניצול שואה, אבל חוויתי ממנו חוויות דומות. היו לו טראומות, פלאשבקים, סיוטים בלילה. אמא אף פעם לא הרשתה לי ולאחי לצפות בסרטי מלחמה בבית, כי אבא לא היה מסוגל לעמוד בזה".
אלברט בולר היה אחד היחידים שיצא בחיים ממחנה השבויים בבריינסק. כמעט כולם מתו ממחסור באוכל, מאלימות קשה מצד החיילים הרוסים, מתנאים סניטריים איומים, ממחלות או מקור. "אבי סבל מדלקת ריאות, הוא היה חולה אנוש וכבר שכב על מיטת המוות", בולר מצטט מדברי אביו, "הרופא אמר לו שהוא עומד למות. במהלך הלילה אבא סיפר שאלוהים ביקר אותו והוא הרגיש חוויה חוץ־גופית גדולה. למחרת הרופא אמר לו: 'אתה נראה הרבה יותר טוב, ובכל זאת לא תשרוד כי אין כאן את התנאים שלהם אתה זקוק'".
כמה ימים לאחר מכן הגיעה רופאה יהודייה לטפל באלברט. היא דאגה לו, נתנה לצוות הרפואי הוראות להעניק לו טיפול מיוחד ואוכל מסוים שיעזור לו להחלים. "אבי לא ראה את הרופאה היהודייה מעולם, לא לפני ולא אחרי אותו מקרה, אבל הרגיש שהוא חייב לה את חייו", אומר יורגן.
אחרי כמה שבועות אלברט חזר לתפקד ובנה בריקדות עבור הרוסים. אחד ממפקחי הבנייה הזמין אותו לביתו כדי לדבר איתו. הוא הגיע לבית של זוג חוואים. התברר שהם יהודים. הם נתנו לגרמני אוכל טוב בשפע ואמרו לו שהוא יכול לבוא אליהם לבקר מתי שירצה, לאכול אצלם וליהנות קצת מתנאים הולמים יותר.
אלברט בולר נשבע שאם ישרוד את חוויית השבי הטראומטית, הוא יעשה הכל כדי להחזיר טובה ליהודים. יורגן מזכיר בהתרגשות: "אבי אמר לי שהיהודים נתנו לנו את האמונה והם גם שיקמו את חייו והצילו אותו. 'אני חב את חיי ליהודים, בלעדיהם לא הייתי שורד ולא הייתי מקים משפחה', סיפר לי אבי".
אלברט בולר, שמת לפני שנה, הפך לכומר נוצרי אוונגליסט, שהקדיש את חייו לאהבת ישראל אחרי שחרורו מהשבי הסובייטי. הוא אירגן נסיעות של קבוצות נוצרים לישראל וביקר עימן כמה פעמים בארץ. אלברט גם חינך את ילדיו לאהבת ישראל והטיף למאמינים הנוצרים לתמוך בישראל ולעמוד לצידה.
יורגן הצטרף לאביו לאחד הסיורים, התאהב במדינה ונשאר בירושלים 20 שנה – עד היום. למעשה, יום אחרי שהתחתן בגרמניה הוא הגיע לישראל ל"ירח דבש" שנמשך, כאמור, כשני עשורים. לו ולאשתו ארבעה ילדים, כולם נולדו בירושלים. הם דוברי עברית שוטפת. גם יורגן עצמו דובר עברית טובה, במבטא גרמני. "האהבה והתשוקה שלי לעם היהודי הגיעו בזכות אבא שתמיד דיבר על כך", אומר מנכ"ל השגרירות הנוצרית הבינלאומית.
יורגן היה סטודנט לפיזיקה, ושנתיים אחרי סיום לימודיו הגיע לביקור בישראל. "קיבלתי הזמנה למכון ויצמן, שם עשיתי את הדוקטורט שלי במשך חמש שנים", הוא אומר, "התלהבתי מרמת המדע כאן".
כשסיים את הלימודים ב־1999 הצטרף יורגן בולר לשגרירות הנוצרית – ארגון של נוצרים אוהבי ישראל שהוקם בירושלים ב־1980, כתגובת נגד הולמת להעברת כל השגרירויות הזרות בארץ אל מחוץ לבירת ישראל.
לא לשכוח לעולם
רוזה כהן, אמו של שמעון סבג, נולדה ביוון, בעיר סלוניקי. כשהיתה ילדה חוותה עם משפחתה את "השבת השחורה" של יהדות סלוניקי. היא נשלחה לאושוויץ־בירקנאו, שם כמעט כל משפחתה נרצחה. מנהלת עבודות הכפייה בבירקנאו הצילה את רוזה, כשהחליטה להבריח אותה מחוץ למחנה. לאחר מכן גידלה אותה כמה שנים כנוצרייה, עד לסיום המלחמה.
רוזה עלתה ארצה, התיישבה בכפר אתא (כיום בקריית אתא) והיתה ממקימי בית היתומים לניצולי שואה בכפר אתא. "הגעתי לאן שהגעתי בחיים בהשראתה ובזכותה של אמי", אומר שמעון, "היא תמיד ציוותה עלינו לעזור לזולת, וניצולי השואה היו אצלה בעדיפות עליונה. אנחנו המשכנו את צוואתה עם עמותת יד עזר לחבר והקמת הבית החם". הארגון של שמעון דואג לחלק בכל יום 400 מנות אוכל לניצולי שואה בחיפה ובקריות, מתוך תקווה ואמונה ש"מגיע לאנשים האלה לחיות בכבוד, ולא רק למות בכבוד".
השבוע נערך בבית החם טקס מרגש במיוחד בבית הכנסת שבמקום (על שם ח"כ טומי לפיד ז"ל). באיחור של 70 שנה שישה ניצולי שואה ושש ניצולות חגגו טקסי בר מצווה ובת מצווה, שנמנעו מהם כששהו במחנות ריכוז. בקהל היו בני משפחותיהם, ניצולי שואה רבים, רבנים ונציגי השגרירות הנוצרית.
ברחוב קסל יש גם אנדרטה לזכר הנספים בשואה עם משואה שמודלקת בטקסים בידי דיירי הרחוב, ברחבת המוזיאון "יד לניצול". במסגרת הפעילויות החברתיות, בכל שבוע מתקיימת בבית החם מסיבה לניצולים ולאחרונה החלה מסורת חדשה של קיום תחרות מלכת היופי של ניצולות השואה.
בתחרות לפני חודשיים היכל הספורט ברוממה, שרגיל לארח את משחקי הבית של אלופת המדינה בכדורסל, מכבי חיפה, היה מלא מפה אל פה בניצולי שואה. ננסי ברנדס עלה להופיע ובתחרות זכתה משתתפת בת 95. "לתחרות הבאה נרשמו כבר 400 ניצולות שואה", מספר שמעון בגאווה, "ואלה שבסוף יוותרו על ההשתתפות, יהיו בקהל".
וכשנגמר ערב שכזה, חוזר כל ניצול לחדרו, המצויד במזגן, במסך פלזמה ובשלל תנאים נדרשים, בידיעה שטיפול ומעקב רפואי צמוד זמינים לו, וכן חדר אוכל נהדר. נוסף על כך, הניצולים גם זוכים לביקורי משלחות מבתי ספר, ביקורים של בני נוער, שוטרים ומתנדבים נוצרים, שבאים לשמוע את הסיפורים המצמררים, כדי ללמוד ולא לשכוח לעולם את השואה.
חיבור בין דתות
אביו של יורגן שרד בזכות יהודים, אמו של שמעון שרדה בזכות נוצרייה. שניהם משני צידי המתרס באירוניה המופלאה של ההיסטוריה. נדמה שהחיבור הקסום בין יורגן ושמעון הוא טבעי.
"היה לנו קליק מהמפגש הראשון", מספר סבג, "יורגן ראה את מפעל התמיכה שלנו בניצולי השואה, והנתינה שלו היתה מיידית ונהדרת, מלווה בהרבה רגש". יורגן, שנוסע לחיפה לעיתים קרובות, מתאר את ההיכרות בין השניים כ"נס וגורל", ומוסיף: "שמעון הוא כמו אחי, יש לנו חיבור חזק מאוד. רק לאחרונה נודע לי הסיפור האישי שלו ושל אמו – והצטמררתי".
אם בשנים הראשונות בבית החם אנשים לא היו מוכנים לשמוע מילה בגרמנית, בעקבות פועלו של יורגן והפועלים שהוא הביא לשפץ את המקום, העניין הזה התרכך מעט וניצולים חזרו לדבר עימם, מדי פעם, גרמנית. "זה לימד אותנו שאפשר להסתכל על העתיד אחרת, כמובן בלי לשכוח את הזוועות שהעם הגרמני המיט על העם היהודי", דואג סבג להעיר.
יורגן, שממשיך להזרים תרומות במיליוני שקלים מהעולם הנוצרי למען ניצולי השואה, מזכיר כי "זה עניין של עשור או שניים עד שלא יישארו יותר ניצולי שואה בחיים. עכשיו זה הדור האחרון שאנחנו יכולים להראות לו שיש בעולם נוצרים שדואגים לו ומרגישים אחראים להיסטוריה שלו. אנחנו רוצים לברך את העם היהודי ולבקש את סליחתו.
"לצערי, אנטישמיות היא מחלה שתמיד תהיה בשטח ויהיו אנשים שיידבקו בה. עם זאת, לשגרירות הנוצרית יש נציגויות ביותר מ־70 מדינות ברחבי עולם. בנצרות האוונגליסטית קיימת מודעות שיש להבין את כל השורשים היהודיים שיש באמונה שלנו, שהנצרות יוצאת מהיהדות ולכן לתמוך בישראל. אלה זרמים שלא היו קיימים אצלנו לפני 20 שנה".
יורגן ביקר לאחרונה בניגריה. הוא הגיע לכנסייה בעיר לאגוס, שבה מתפללים 20 אלף איש. הוא הודיע שהוא בא להתפלל למען ישראל. הניגרים היו נלהבים. הכומר המקומי הבטיח לו שהם ימשיכו להתפלל למען ישראל. בשבוע שעבר היה במקסיקו, שם לשגרירות הנוצרית יש יותר מ־100 כנסיות, שדואגות גם הן להתפלל למען ישראל.
כיום, כשמיליוני נוצרים נרדפים במדינות מוסלמיות, וכמוהם גם המיעוט היהודי, נוצרים רבים מרגישים שותפות גורל עם היהודים והעניין מחזק את הברית ביניהם. "יש אהבה בלתי מסויגת של מאות מיליוני נוצרים ברחבי העולם כלפי ישראל והעם היהודי, שעימו הם חשים סולידריות", מסביר ד"ר בולר.
