מרגש בצל המלחמה: הושקה ה"תקווה" תערוכת ציורים ייחודית של ניצולי השואה של עמותת "יד עזר לחבר" בחיפה 

באולם האודיטוריום השוכן ב"בית מאי נעים" החדש הנקרא ע"ש מאי נעים – שרף ז"ל של עמותת "יד עזר לחבר" שנחנך ממש לאחרונה בקריית החסד שלה בחיפה נפתחה והושקה הערב (שני, 20.5.2024) ה"תקווה" היא תערוכת ציורים ויצירה ייחודית ומרגשת של 20 ניצולי שואה דיירי "הבית החם של ניצולי השואה" המתגוררים בעמותה. אורחת הכבוד בפתיחת התערוכה היתה האמנית, הציירת והפסלת הנודעת בישראל הגב' סבינה שקולניק-סעד. התערוכה "תקווה" היא פרויקט ציורים ועבודות יצירה פרי יצירתם של דיירי "הבית החם של ניצולי השואה" של עמותת "יד עזר לחבר" מתוך עבודתם הרצופה והשוטפת במהלך השנה בסדנת היצירה והציור בהדרכתה של האמנית ננסי טבו.

בתוך כך, נציין כי אורחת הכבוד של התערוכה הגב' סבינה שקולניק – סעד, בת ה-74, ילידת העיר מילאנו שבאיטליה והיא בת יחידה להוריה – הני (לבית אלכסנדר) ילידת לייפציג ויעקב שקולניק יליד אוקראינה, שניהם ניצולי שואה. הוריה שהיו חילונים רשמו אותה לבית ספר יהודי כדי שתכיר ותלמד את שורשי היהדות. בביה"ס ובתנועת הנוער "בני עקיבא" ספגה סבינה ציונות והתחברה בין היתר לנכדותיו של הרב הראשי של מילאנו שנולדו בארץ, אצלם חגגה את החגים והן חיזקו את זיקתה לישראל. אימה, אמנית צילום, שעבודותיה התפרסמו במספר עיתוני צילום בעלי שם. אחרי שעלתה לישראל ב-2007 בגיל 88, פיתחה סגנון אישי ויצרה עם חרוזים עולם קטן וקסום, הציגה את עבודותיה בתערוכות והיא רשומה באגודת המאיירים הישראלית. עוד נציין כי למחרת פתיחת התערוכה (שלישי, 21.5.2024) הגיעה שוב האמנית סבינה סעד אל קריית החסד על עמותת "יד עזר לחבר" בחיפה וזאת על מנת להעביר סדנת יצירה לכל ניצולי השואה.

סבינה, כבר בילדותה אהבה מאוד לצייר, ובגיל 12 זכתה בפרס מהשגרירות האמריקאית, עבור ציור בנושא "החללית שלי", בו השתתפה עם עוד 500 ילדים. למדה בתיכון לאמנות LICEO ARTISTICO DI BRERA במילאנו. בגמר לימודיה, בגיל 19 עלתה לבדה ארצה. בתחילה למדה עברית בקיבוץ לביא ואחר כך באולפן בקיבוץ נען. שם הכירה את בעלה יהודה (ריצרד), עולה חדש מתוניס שהתיישב במושב רמות מאיר המתחדש, הסמוך לקיבוץ נען. אחרי החתונה ב- 1970, ויתרה על החלום ללמוד בבצלאל כדי לעזור לבעלה במשק החדש. התכנון היה לעבוד בחקלאות מספר שנים ולחזור ללימודי אמנות. עברו 20 שנה של עבודה בחקלאות: גידולי פרחים, ירקות ותרנגולי הודו.

בשנות השמונים קרוב ל-10 שנים עיצבה חלונות ראווה בעיר רחובות ובמקביל למדה בקורס דו שנתי למדריכי אמנות במוזיאון ישראל בירושלים. שם התוודעה לאמנות היהודית, במיוחד התאהבה במיגזרות נייר מסורתיות יהודיות. בשנת 1992 זכתה בפרס שר החינוך והתרבות ליוצרים בתרבות יהודית, הדריכה אמנות ונתנה הרצאות על סידרה שיצרה "הטלאי הצהוב" במסגרות שונות לילדים ומבוגרים. בשנת 1994 עיצבה צלחת ועליה ציור שניתנה לראש הממשלה יצחק רבין ז"ל ולחוסיין מלך ירדן, לרגל חתימת הסכם השלום בין שתי המדינות. במשך השנים עיצבה חלונות ויטרא'ז לבתי כנסת, כרטיסי ברכה והגדה לפסח. סבינה , אמנית רב תחומית, משתמשת בשלל טכניקות: אקריליק, גואש, מגזרות נייר ,READYMADE ועוד. הנושאים של עבודותיה מגוונים.

האמנית, סבינה סעד, בת להורים ניצולי שואה, חקרה ביצירותיה את משמעותו הסימבולית והחזותית של הטלאי הצהוב שכונה גם כוכב היהודים (Judenstern), שנצרב בתודעה כאחד מסמליה המובהקים של השואה, סמל המהווה חלק מהזיכרון ההיסטורי של כולנו. היה זה אות קלון שנצטוו היהודים לשאת על בגדיהם, בכדי לנדותם ולהשפילם, בכל עת ובכל מקום, בגרמניה הנאצית ובארצות רבות אחרות תחת כיבושם של הנאצים. יהודים החל מגיל 6 נצטוו לענוד על בגדם עליון, מצד שמאל, כוכב בגודל אגרוף, ובמרכזו נכתבה המילה "יהודי" בשחור. אי עמידה בהוראות גררה עונשי קנסות, מאסר ולעיתים רבות גם מוות בירייה. בעיסוקה האומנותי, העיזה סבינה לחטט בפצע הפתוח, בחנה והגדירה מחדש את הדימוי המוכר ועשתה בו שימוש כאמצעי ליצירת הזדהות והציעה נקודת מבט מחודשת על הטרגדיה. באמצעותו המחישה סבינה את גודלם של הזוועות תוך הגדלתו עד פי 6 מליון. באמצעות קריעה שלו מתוך הבד, כסמל לפצע שהותיר חסרונם של הקורבנות במרקם החיים של הנותרים מאחור, קשרה אותו למסורת

היהודית דרךמנהג הקריעה באבלות והביעה באמצעותו זעם על שרירות הלב הרצחנית של מבצעי הזוועות.  גם כשהוא מטושטש, מוסתר או מפורק הוא נוכח במלוא המשמעות שהיווה עבור גורלם של לובשיו. מתוך ההשפלה, הקלון והזוועות שבטלאי כסמל של מוות, אנחנו מגיעים גם אל החיים שלנו בהווה, כחברה אנושית וכמדינה יהודית בפרט. הטלאי כאות אזהרה, כצוואה להמשכיות, העניקה למגן דוד שבדגל המדינה את עומקו ועוצמתו. דרך צורתם הזהה של שני הסמלים יצרה סבינה קשר של סיבה ותוצאה: מוות מוביל לחיים, הייאוש המצמיח תקווה והקלון ההופך לעוצמה.

כשהוא מסייר בתערוכה ועובר על כל מוצג וציור בתערוכת היצירות של ניצולי השואה אמר מייסד ומנכ"ל עמותת "יד עזר לחבר" שמעון סבג: "כולי התרגשות עצומה, ניצולי שואה יקרים לי ולכולנו, אנחנו פה תמיד נהיה למענכם, פתיחת התערוכה היא אירוע המציג את מיטב הציורים ועבודות היצירה שנוצרו במסגרת קבוצת האמנות במהלך השנה.

ההחלטה לתת לכם במה ולהציגם לקהל הרחב נועדה לשקף את עשייתכם הברוכה והחשובה ולהעניק לכם מקום של כבוד, התערוכה מבטאת את המשכיות העשייה והיצירה של ניצולי השואה של עמותת "יד עזר לחבר". הפעילות הקבוצתית של סדנת הציור והיצירה אצלנו בעמותת "יד עזר לחבר" מהווה עבור ניצולי השואה קבוצת השתייכות ובאמצעות חווית היצירה המשותפת נבנו במהלך השנה חברויות ופותחו קשרים משמעותיים בין ניצולי השואה השואבים ממנה כוחות ומשמעות, תערוכת הציורים והיצירה של ניצולי השואה שהושקה הערב כוללת ציורים ועבודות יצירה מקסימות וייחודיות החושפת בנגיעות יצירה וצבע את עולמם הייחודי של ניצולי השואה ושוזרת יחד פסיפס של סיפורי חיים, זיכרונות ותקוות.

האמנות בשביל ניצולי השואה היא דרך להתמודד עם זיכרונות העבר ובמקביל גם דרך להעביר מסר לדורות הבאים. תודה ענקית ל"שגרירות הנוצרית הבינלאומית בירושלים" ולגב' יהודית סץ ולכל צוות המתנדבות שלהם מגרמניה, על כל תמיכתה והסיוע רב השנים שלהם לטובת רווחתם של ניצולי השואה של העמותה, ותודה ענקית מקרב לב גם לאוצרת התערוכה הגב' תמי סינר, שעמלה וטרחה רבות לילות כימים להצלחתה המרשימה והמכובדת של תערוכה חשובה זאת, אכן זאת היא יוזמה מיוחדת ומבורכת.

ניצולי השואה הוכיחו לנו שוב רק בשמונת החודשים האחרונים של המלחמה שלצערינו עדיין נמשכת מהי גבורה. כיצד עומדים מול הרוע ויכולים לו. ככל שעוברות השנים, יותר ויותר ניצולי שואה נפטרים ועלינו להבטיח כי בשנות חייהם, יחיו בכבוד הראוי להם. זהו הזמן וזהו גם הרגע להצדיע לניצולי השואה ששרדו את הנורא מכל, ניצולי השואה הם הגיבורים האמיתיים של כולנו ובזכותם אנו חיים כאן היום, ניצולי השואה הם האור המאיר את האנושות כשהעולם חשוך".

נוסיף כי באירוע זה כמו תמיד לא היה ניתן לפספס את התרגשותם של כל הנוכחים שנטלו ובאו ליטול חלק באירוע, היה מרגש ביותר !

ניצולי השואה וניצולות השואה שיצירותיהם ועבודותיהם מוצגות בתערוכה ה"תקווה", הן:

סבטלנה מוגילובקין, בת 91 ילידת אוקראינה, עם הגעת הגרמנים לעיר, חייהם של סבטלנה ומשפחתה היו בסכנה תמידית, בשל אירועי ירי המוניים ביהודים ובקומוניסטיים ובשל הפצצות המלחמה. כאשר שמעו מטוסי קרב, סבטלנה ואימה נהגו להתחבא בתעלה בחצר ביתם. באורח פלא, סבטלנה שרדה  רצח המוני בתוך מגדל מים הומה ודחוס אשר נזרקה לתוכו פצצה. סבטלנה עלתה לארץ ישראל בשנת 2022 עקב פרוץ המלחמה באוקראינה והשתכנה ב"בית החם של ניצולי השואה" של העמותה בחיפה.

פאני נתנזון, בת 90, ילידת רומניה, במאמץ להימלט מהגורל האכזר שפגש יהודים כה רבים בעת מלחמת העולם השנייה, פאני ומשפחתה נמלטו מעיר מגוריהם. המשפחה ברחה ממקום למקום בחיפוש אחר מקום מבטחים, עד שלבסוף הגיעו לסיביר עד סוף המלחמה. בבגרותה פאני עבדה במשרד, התחתנה והביאה בת לעולם. פאני עלתה לארץ ישראל בשנת 1975.

מניה הרמן, בת 91 ילידת בסרביה, בשנת 1941 מניה והוריה גורשו מביתם והוכרחו לפתוח בצעדה של כשלושה וחצי חודשים, כאשר בכל יום צעדו 30 קילומטרים. בסוף הצעדה הגיעו לכפר בו נאלצו לעבוד. מניה שרדה בתנאים מחפירים תחת רעב כבד, קור עז ומחלות כגון הטיפוס. מניה עלתה לארץ ישראל בשנת 1951, למדה מגוון מקצועות והקימה משפחה לתפארת. יש לציין כי למניה יש עשרות ציורים בתצוגת הקבע של מוזיאון השואה של עמותת "יד עזר לחבר" בחיפה, כולם מתעדים את קורות חייה והישרדותה בגבורה בתקופת השואה, ציורים שצולמו מתוך הזיכרון שלה.

נעמי ליכטהויז, בת 90, נולדה בצ'רנובסטוי שברומניה דאז. (כיום חלק מאוקראינה), עם כיבוש רומניה בידי הנאצים נעמי והוריה נלקחו לגטו, ממנו שוחררו באורח פלא. אביה של נעמי נלקח למחנה עבודה, ואילו נעמי ואימה נותרו מאחור ונאבקו לשרוד בעודם בסכנה מתמדת. נעמי עלתה לארץ ישראל בשנת 1950. בבגרותה, נעמי התחתנה, הקימה משפחה וניהלה עסק מצליח ביחד עם בעלה, שניהם התגוררו יחד בבית החם של העמותה, לנעמי ילדים, נכדים ונינים.

זלדה סגל, בת 93, ילידת בפולין, כאשר עיר מולדתה של זלדה נהפכה לגטו, החליטה המשפחה לברוח לרוסיה. אביה של זלדה נתפס ולא חזר לעולם, ואילו אימה של זלדה וחמשת ילדים המשיכו במסע הבריחה בתנאים קשים עד סוף המלחמה. זלדה עלתה לארץ ישראל בשנת 1947. בדרכה ארצה זלדה פגשה את בעלה ובארץ התחתנה והקימה משפחה.

חיה כספי, בת 90, ילידת רומניה, עם הגעתה של המלחמה לרומניה, אביה של חיה ואחיה הגדולים נלקחו לעבודות כפייה, מהן חזר בחיים רק אביה. חיה נותרה עם אימה ואחיה והם העבירו את שנות המלחמה בבריחה וחיפוש אחר מקום מבטחים. חיה עלתה לארץ ישראל בשנת 1948. בהמשך התגייסה לצבא, התחתנה והביאה לעולם שני ילדים.

סופיה וינוגרדובה, בת 85, ילידת אוקראינה, במלחמת העולם השנייה, אביה של סופיה נלקח למחנה עבודה, ממנו לא שב. בשל ההפצצות הבלתי פוסקות, סופיה, ביחד עם אימה ואחיה, נאלצו לברוח מביתם. במשך חודשים ארוכים הם ברחו ממקום למקום בתנאים מחפירים של קור כבד, רעב נורא וסבל ממחלות. בבגרותה, סופיה התחתנה והקימה משפחה, ובשנת 1989 עלתה לארץ ישראל.

פאני זליקוביץ', בת 95, בעת מלחמת העולם השנייה, פאני ומשפחתה חיו בגטו בתנאי קור, רעב כבד ומחסור באמצעים. פאני עלתה לארץ בשנת 1947 והקימה משפחה ענפה.

אמה קליינר, בת 84, אמה שרדה את שואת יהודי אוקראינה בקייב. בבגרותה, אמה עבדה כמהנדסת, התחתנה והביאה ילדים. אמה עלתה לארץ ישראל בשנות ה-70.

לידיה לוי, בת 86, ילידת רייזן שברוסיה, שם גדלה וחונכה. בבגרותה לידיה עבדה במפעל כמהנדסת חשמל. בשנת 1962 לידיה התחתנה ועברה לאוקראינה, שם לימדה פיזיקה ומתמטיקה. לידיה עלתה לארץ ישראל בשנת 2004, ולה שתי בנות, שלושה נכדים ושני נינים.

לנה פחנין, בת 77, ילידת קזחסטן, פלישת הגרמנים לברית המועצות היוותה סכנה כבדה ליהודי חרקוב, העיר בה התגוררה אימה של לנה. בשל כך, היא ברחה לקזחסטן שם פגשה את בעלה והם הביאו לעולם את לנה. כאשר המלחמה הגיעה לסיומה, המשפחה חזרה לחרקוב. לנה עלתה לארץ בשנת 2022 בעקבות המלחמה שרוסיה פתחה מול אוקראינה, אשר גרמה הטילה פעם נוספת סכנה לחייה.

ויולטה קורובין, בת 85 ילידת פירם, שברוסיה, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בעת ביקור משפחתי בבלארוס, משפחתה של ויולטה פונתה בחזרה לפירם שם העבירו את שנות המלחמה הקשות. בבגרותה ויולטה הייתה ביולוגית במכון המוקדש לתחום. היא הביאה לעולם שני ילדים ועלתה לארץ ישראל בשנת 2022.

ראיסה שולמן, בת 83, ילידת העיר פולטבה שבאוקראינה. ראיסה ומשפחתה שרדו את השואה בזכות השכנים, אשר החביאו אותם במרתף ביתם וסיפקו להם אוכל. בבגרותה ראיסה למדה ועבדה כמהנדסת, התחתנה והביאה לעולם בת. בשנת 2022, בעקבות מתקפת רוסיה על אוקראינה אשר הותירה את ראיסה חשופה לסכנת חיים, היא עלתה לארץ ישראל.

ריטה קסימאו – בראון, בת 90, ילידת פולין. בשנת 1941, ריטה ומשפחתה הוכנסו לגטו, ממנו מאוחר יותר נמלטו. המשפחה עברה ממקום למקום בחיפוש אחר מקום מבטחים. לבסוף, כאשר אביה של ריטה הבין שלא יוכלו להמשיך במסע עוד הרבה, חפר מקום מחבוא מתחת לאדמה. בני הממשפחה נכנסו למחבוא,  ובו חיו 20 חודשים בחושך מוחלט, תזוזה מוגבלת, רעב כבד ופחד בלתי פוסק שיתפסו. לאחר המלחמה, ריטה עברה לארצות הברית שם גרה שנים רבות, עד שלבסוף החליטה לעלות ארצה. הציורים של מוצגים גם בתצוגת הקבע של מוזיאון השואה של עמותת "יד עזר לחבר" בחיפה.

ארנולד בטקין, בן 86, יליד חרקוב, בעת מלחמת העולם השנייה, ארנולד ומשפחתו פונו מביתם בשל הסכנה ליהודי ברית המועצות.בשנת 2022 מלחמת רוסיה-אוקראינה הגיעה לסף דלתם של ארנולד ואשתו, אלה, כאשר פצצה שברה את חלונות ביתם. לאחר מכן החליטו לעזוב את ארצם ולעלות לארץ ישראל.

אלכסנדר ברוק, בן 84, יליד מריופול שבאוקראינה, בעת מלחמת העולם השנייה, חייהם של אלכסנדר ומשפחתו השתנו כאשר פונו מביתם ונותרו חסרי אמצעים. כאשר המלחמה הגיעה לסיומה, המשפחה שבה למריופול. בבגרותו אלכסנדר עבד כמכונאי והקים משפחה. בשנת 2022, עם פרוץ מלחמת רוסיה-אוקראינה, אלכסנדר ואשתו נאלצו לברוח מהסכנה שהגיעה לעירם ועלו לארץ ישראל.

מאיה טיכורמירוב, בת 86, ילידת אוקראינה, כאשר הגרמנים התקרבו לעיר מגוריה של מאיה, חרקוב,  מאיה ואימה ברחו לטורקמניסטן בעוד שאביה נותר מאחור וגוייס להילחם. בבגרותה מאיה הקימה משפחה עם אנטולי. מאיה  ואנטולי נאלצו לעזוב את אוקראינה עם פרוץ מלחמת רוסיה-אוקראינה, בשנת 2022, והשתכנו בבית החם בחיפה.

נטליה צבטקוב, בת 80, ילידת ולאדיבוסטוק, רוסיה. כאשר הגרמנים תקפו את ברית המועצות, הוריה היהודים של נטליה הבינו שעליהם לברוח מאודסה, אוקראינה. הם הגיעו לולאדיבוסטוק שברוסיה, שם שהו מספר שנים, והביאו את נטליה לעולם. בסוף המלחמה, המשפחה עברה בחזרה לאודסה. בבגרותה נטליה התחתנה והביאה לעולם ילד.
מלחמת רוסיה-אוקראינה אילצה את נטליה לעזוב את אודסה, והיא הגיעה לישראל והשתכנה בבית החם בחיפה.

אלה בטקין, בת 85, ילידת חרקוב שבאוקראינה, שם גדלה וחיה רוב חייה. בבגרותה אלה עבדה במפעל, שם פגשה את בעלה ארנולד. בשנת 2022, עם הגעת מלחמת רוסיה-אוקראינה לחרקוב, פצצה נחתה בקרבת ביתם של אלה וארנולד ושברה את החלונות. במהרה הבינו הזוג שעליהם לעזוב את חרקוב, ועלו לארץ ישראל.

רחל עזריה, בת 87, ילידת תל אביב, ישראל, גדלה במספר ערים שונות ברחבי הארץ. רחל למדה פילוסופיה יהודית, עשתה תואר שני בנושא סיוויליזציות ימיות, ועבדה כיועצת תעסוקה. רחל הקדישה מזמנה להתנדבות למען הקהילה, העברת הרצאות לכל הגילאים, והשתתפות בארגונים פעילים. בהמשך, בשנת 2018 קיבלה רחל את התואר הרם והנכסף של "יקירת העיר חיפה" על פעילותה ההתנדבותית למען הקהילה, פועלת רבות למען זכויות הזקנים הגמלאים. היא פועלת מתוך נכונות, מסירות ונחישות כדי לקדם את זכויות הזקנים ולסייע להם בפתרון בעיות אישיות ובבעיות קהילתיות עירוניות שונות. רבים מהם זכו לקבל את זכויותיהם והטבות שונות בזכות הפעילות הנמרצת רבת השנים של רחל. במהלך השנים בלטה דמותה של הגב' עזריה כפעילה רבת תושייה בהקמתה ובהפעלתה של המועצה הציונית בחיפה, לא רק כחברה מן השורה, אלא גם כאחראית לנושא התרבות, להזמנת אורחים מבחוץ ולשילובם המוצלח בדיוניה של המועצה הציונית. בהופעותיה הציבוריות השונות, מיטיבה רחל להביע תמיכתה הנלהבת בהקניית השכלה גבוהה לאזרחים הוותיקים של חיפה ולאדם העובד בכלל. זה שנים אחדות שהיא מעבירה בהתנדבות ובהתמדה סדרות של שירי ארץ ישראל, מאז העלייה הראשונה ועד היום, במגמה להמחיש באמצעות השיר את ההיסטוריה של העם והארץ. היא מצליחה לרכז חומר היסטורי רב-ערך ולהעבירו בלשון רהוטה בריכוזים של דיור מוגן, במכללה לתרבות יהודית ועוד. הגב' רחל עזריה הייתה שותפה במערכה לקדום תיקוני חוק שונים לביטול עיוותים בחוק הביטוח הלאומי, בעיות שבהם נתקלים ניצולי השואה ועוד. לרחל שלושה ילדים, שנים-עשר נכדים ועשרים-וחמישה נינים.

גלריית צילומים נרחבת: עמותת "יד עזר לחבר", ננסי טבו, טטיאנה קלימוביץ, אולנה שבצ'נקו.